כל אדם הוא סיפור חיים, ולכל אחד סיפור חיים מעניין. אין זו קלישאה מכוונת, אלא השקפת עולם שלנו שהביאה אותנו לעסוק בחוויה הנדירה של כתיבת סיפורי חיים.
כמעט משפט קבוע אנו שומעות מאנשים: "מה יש לי כבר לספר, חייתי חיי שגרה לטוב ולרע". ואנו מדברות, מנסות להראות כמה אין זה נכון, כמה כל אדם הוא עולם ומלואו של חוויות , רגשות, זיכרונות ותקופה. אנו מראות את הדורות הבאים, הכמהים לסיפורי שורשיהם. אם אלו ילדים השמחים לשמוע על עולם שהיה והשונה כל כך מעולמם שלהם, עולם של משחקי הסבתא ושובבות הסבא, אם אלו מתבגרים התמהים, "מנין בנו?" , ואם אלו מבוגרים, שלחלוחית של רגשנות עולה בהם בכל עת שמדברים על דורות קודמים, הורים, סבים, ניחוח בית ילדות, סיפורי גולה.
כך פגשנו את בלה, שנכדתה הבכורה אשר גדלה על סיפורי סבתה היא ששידלה אותה לתעד את זיכרונותיה.
גם משה הסכים לגבש זיכרונותיו לספר לאחר שנים רבות של שתיקה, וזאת לבקשת נכדיו ושתי בנותיו.
שרה החליטה בהגיעה לגיל גבורות לספר על הישרדותה בתקופת השואה על מנת להנציח את העובדות, להביא לעולם סיפור נוסף על הזוועה שעברה, ולמען הדורות הבאים.
פגשנו גם מבוגרים אשר יודעים לספר על שנים מוקדמות, השונות כל כך מימינו אנו. אלו המעוניינים שסיפוריהם יהוו תרומה היסטורית לידע העולם, מעין ידע ממקור ראשון.
כך פגשנו את טרודה ילידת ברלין, 1908. בספרה אותה כתבנו יחד איתה, היא מציינת בפתח דברה:
" חככתי רבות בנושא, והבנתי שיהא זה רק הוגן להשאיר בכתובים את זיכרונותיי, לדורות הבאים שיהיו מעוניינים לקראם, ולו למען בדל מידע נוסף שיתווסף בספר דברי הימים של המאה העשרים. הרי מפיסות מידע זעירות אלה נבנית בסופו של דבר ההיסטוריה, בה התעניינתי תמיד ואחר עתיקותיה התחקיתי. היום, לאחר מעשה, אני שמחה שעשיתי זאת, ומקווה שספר זה ינציח את מי שכבר אינו עימנו מבין יקיריי. אשמח אם הספר ייקרא על ידי אלו האוהבים לעיין בביוגרפיות, וללמוד על תקופות היסטוריות באמצעות סיפורים אישיים..."
בוקר אחד פגשנו את שושנה. בשיחה שאלנו אותה מה הביא אותה לרצות להעלות את סיפור חייה בכתובים. לאט ובביישנות מה היא פתחה את סגור ליבה וסיפרה את השתלשלות הדברים, כיצד, בבוקר אחד, בו צעדה כרגיל מביתה בסיבוב מעגלי את צעדת הבוקר שלה, נרקמה ההחלטה במוחה. היא מאד רוצה את הספר, אבל, היא חשה שקשה לה להתמודד עם כל הפרטים הרבים הקטנים בחיים. להחליט מה חשוב לכתוב ומה לא, מה קודם ומה אחר כך. קשה לה, אמרה, להתמודד עם שורשיה, עובדות רבות איננה זוכרת או אינה יודעת, שהרי משפחתה ברובה נספתה בשואה. אולם, היא יודעת שיש לה דור המשך, שהיא זכתה לחיים ארוכים והיא מודעת לכך שגם אם לא יצאה אל העולם בפעילות ובתעסוקה, הרי שעולמה היה מלא בעשייה, ואת זאת היא רוצה לשמר. כן, חשובים לה רגעי ילדותה וכן, היא חושבת שלא הייתה רוצה לדלג על משובות נעוריה, כמו גם לא על חיי נישואיה שידעו עליות ומורדות, כמו של רבים לפניה היא מודה בשקט. חשוב לה להזכיר את ילדיה, ההתמודדות איתם, השמחה והצער. כן, היא מסכמת, חייתי חיים רגילים אולם הם מלאים, ואני רוצה להשאיר מזכרת זו אחרי.
הפשטות הרגשית, העובדה שחלקה עימנו את תחושותיה עד הפרט האחרון שבהם ריגש אותנו מאד. חשבנו שאין פתיח טוב ממנו לספר, כל כך אוטנטי ,כל כך חי... וכך עיבדנו את דבריה לקטע הבא:
"בקיץ האחרון מלאו לי 75 קיצים, ואני חשה במיטבי. יום יום אני יוצאת להליכה, עוברת מסלול מעגלי סביב שכונתי, ולא בוחלת גם באותו קטע דרך הכולל עלייה, שלא מעט מן הצעירים, יימנעו ממנה ויעדיפו לחלוף על פניה באוטובוס. כן, אני לא מוותרת. גופי מייחל לאימון הזה מדי יום, ולא פעם אני שומעת את חריקותיו פה ושם, עת הוא נעדר את אימוני הבוקר.
יחד עם זאת, לאחרונה בעת ההליכה התחלתי לחוש קושי קל בעליה ולפתע קלטתי שבכל זאת אני וגופי אינם כבעבר. הקצב שונה, הנשימות מהירות והתחושה כבדה יותר מן הרגיל.
שלשום בעת ההליכה התיישבתי לי על ספסל המוצב באמצע העלייה, ובהיתי בציפור העומדת לה על שיח, מפנה מבטים חדים לכל הכיוונים, ומביטה בהשתאות לעבר השיכונים הגבוהים והצפופים הסובבים אותנו.
כן, הזדמנות לנוח קמעא, לנשום אויר ולהרהר. לחשוב היכן חלפו להן 75 שנותיי. איפה הם הימים ההם, בהם לא חשתי כלל שיש עליה בעת הליכה. הכול זרם שוטף ובכיף. ימים שלחלקם הייתי בהנאה חוזרת ולחלקם, בפחות הנאה.
למרות הכל אני מכירה עדיין במלוא יכולותיי, לשמחתי. אך עד מתי?
מיד צצה לה מחשבה בראשי, על מהותו של האדם. אנו חיים כ 70-80 שנה, ובימינו, אפילו יותר. אנו מלאי פעילות, עשייה, יצירה, מכאובים, שמחות, התרגשויות וכל אלה טמונים בתוכנו. חלק מהמחשבות מועברות בין בני זוג, חברות, חברים, אך את האמת שלי רק אני יודעת. אין מי שמכיר את חוויותיי, חש את תחושותיי, זוכר אירועים מחיי, כמוני. והכול עצור בתוכי ורק בי.
ומה יהיה אחרי....? וכמה זמן יזכרו? נכון, הגלגל לא הומצא על ידי, לא הייתי מושיעת עולם, לא זכיתי במדליה, אך חייתי. הייתי אחת מני רבים פה, ביקום הזה, עשיתי למחייתי, הקמתי משפחה, ויצרתי פה ושם ...איני מבקשת הערכה, או הערצה.
זיכרון. זה כל מבוקשי.
וכאן גמלה החלטה בלבי, אני אכתוב את ספור חיי. כן, כוחי עדין במותני, הזיכרון, טפו..טפו..טפו.. אני אכתוב את סיפור חיי למען הדורות הבאים. איני משלה עצמי כי כל הנוגעים בדבר ימצאו עניין ויקראו, אך מן הראוי שכל מאן דהוא שיבקש לדעת את סיפורה של אימא, סבתא, או סבתא רבא, יוכל.
אילו היה מונח לו על המדף בביתי ספר, סיפור חייה של הסבתא רבא שלי, הייתי מאוד שמחה ומאושרת. הגיעו ימי הפנאי בחיים, וזוהי העת לקרוא ספרים ולהתעניין בעבר. ומה מהנה יותר מספר משפחתי.
אגולל בו את כל הסיפורים הקטנים הפיקנטיים שהיו מנת חלקי מיום היוולדי. אתאר סגנון חיים שהיה נהוג בעבר, אספר חוויות יפות, מצוקות, אהבות, הצלחות, הכול. אבנה "אלבום תמונות מספר". כך יומחש לדורות הבאים, עברם ושורשיהם.
זוהי שרשרת הדורות, רצף העשייה וההוויה. הזדמנות לשזור את ניצני העשייה בחוט אחד רציף וארוך.
אני בטוחה כי ביום מן הימים יהיה מי שיידע להעריך את כתיבתי, לקרוא את סיפורי, ליהנות מהידע שיצטבר ולהיות גאה בתולדות המשפחה.
החלטתי - אתרכז בכתיבת סיפור חיי, סיפור ילדותי, העבר של משפחת ילדיי. למענם, למען ידעו מאין באו, ומי היו דורותיהם הקודמים..."
זכות גדולה היא לשבת עם אדם זר, המספר את קורותיו, לצחוק ולבכות עימו, ולסיים את מפגשנו עימו בתחושת אמת, שמשהו ממנו דבק בנו לנצח. להודות על כך שעוד אדם נתן לנו את הכבוד להקשיב למכמני ההיסטוריה שלו, לסיפוריו השמורים, לפתחו כפרח בשמש, עלה אחר עלה, וכולם עלי כותרת, מיצגים אותו בעולם, בבחינת "זהו אני וזהו סיפורי".
"תולדות" - כתיבת סיפורי חיים
ענת קלוגר - 04-6293737, 0545-241124
גבי פורת - 04-8256288, 0545-5041110
כמעט משפט קבוע אנו שומעות מאנשים: "מה יש לי כבר לספר, חייתי חיי שגרה לטוב ולרע". ואנו מדברות, מנסות להראות כמה אין זה נכון, כמה כל אדם הוא עולם ומלואו של חוויות , רגשות, זיכרונות ותקופה. אנו מראות את הדורות הבאים, הכמהים לסיפורי שורשיהם. אם אלו ילדים השמחים לשמוע על עולם שהיה והשונה כל כך מעולמם שלהם, עולם של משחקי הסבתא ושובבות הסבא, אם אלו מתבגרים התמהים, "מנין בנו?" , ואם אלו מבוגרים, שלחלוחית של רגשנות עולה בהם בכל עת שמדברים על דורות קודמים, הורים, סבים, ניחוח בית ילדות, סיפורי גולה.
כך פגשנו את בלה, שנכדתה הבכורה אשר גדלה על סיפורי סבתה היא ששידלה אותה לתעד את זיכרונותיה.
גם משה הסכים לגבש זיכרונותיו לספר לאחר שנים רבות של שתיקה, וזאת לבקשת נכדיו ושתי בנותיו.
שרה החליטה בהגיעה לגיל גבורות לספר על הישרדותה בתקופת השואה על מנת להנציח את העובדות, להביא לעולם סיפור נוסף על הזוועה שעברה, ולמען הדורות הבאים.
פגשנו גם מבוגרים אשר יודעים לספר על שנים מוקדמות, השונות כל כך מימינו אנו. אלו המעוניינים שסיפוריהם יהוו תרומה היסטורית לידע העולם, מעין ידע ממקור ראשון.
כך פגשנו את טרודה ילידת ברלין, 1908. בספרה אותה כתבנו יחד איתה, היא מציינת בפתח דברה:
" חככתי רבות בנושא, והבנתי שיהא זה רק הוגן להשאיר בכתובים את זיכרונותיי, לדורות הבאים שיהיו מעוניינים לקראם, ולו למען בדל מידע נוסף שיתווסף בספר דברי הימים של המאה העשרים. הרי מפיסות מידע זעירות אלה נבנית בסופו של דבר ההיסטוריה, בה התעניינתי תמיד ואחר עתיקותיה התחקיתי. היום, לאחר מעשה, אני שמחה שעשיתי זאת, ומקווה שספר זה ינציח את מי שכבר אינו עימנו מבין יקיריי. אשמח אם הספר ייקרא על ידי אלו האוהבים לעיין בביוגרפיות, וללמוד על תקופות היסטוריות באמצעות סיפורים אישיים..."
בוקר אחד פגשנו את שושנה. בשיחה שאלנו אותה מה הביא אותה לרצות להעלות את סיפור חייה בכתובים. לאט ובביישנות מה היא פתחה את סגור ליבה וסיפרה את השתלשלות הדברים, כיצד, בבוקר אחד, בו צעדה כרגיל מביתה בסיבוב מעגלי את צעדת הבוקר שלה, נרקמה ההחלטה במוחה. היא מאד רוצה את הספר, אבל, היא חשה שקשה לה להתמודד עם כל הפרטים הרבים הקטנים בחיים. להחליט מה חשוב לכתוב ומה לא, מה קודם ומה אחר כך. קשה לה, אמרה, להתמודד עם שורשיה, עובדות רבות איננה זוכרת או אינה יודעת, שהרי משפחתה ברובה נספתה בשואה. אולם, היא יודעת שיש לה דור המשך, שהיא זכתה לחיים ארוכים והיא מודעת לכך שגם אם לא יצאה אל העולם בפעילות ובתעסוקה, הרי שעולמה היה מלא בעשייה, ואת זאת היא רוצה לשמר. כן, חשובים לה רגעי ילדותה וכן, היא חושבת שלא הייתה רוצה לדלג על משובות נעוריה, כמו גם לא על חיי נישואיה שידעו עליות ומורדות, כמו של רבים לפניה היא מודה בשקט. חשוב לה להזכיר את ילדיה, ההתמודדות איתם, השמחה והצער. כן, היא מסכמת, חייתי חיים רגילים אולם הם מלאים, ואני רוצה להשאיר מזכרת זו אחרי.
הפשטות הרגשית, העובדה שחלקה עימנו את תחושותיה עד הפרט האחרון שבהם ריגש אותנו מאד. חשבנו שאין פתיח טוב ממנו לספר, כל כך אוטנטי ,כל כך חי... וכך עיבדנו את דבריה לקטע הבא:
"בקיץ האחרון מלאו לי 75 קיצים, ואני חשה במיטבי. יום יום אני יוצאת להליכה, עוברת מסלול מעגלי סביב שכונתי, ולא בוחלת גם באותו קטע דרך הכולל עלייה, שלא מעט מן הצעירים, יימנעו ממנה ויעדיפו לחלוף על פניה באוטובוס. כן, אני לא מוותרת. גופי מייחל לאימון הזה מדי יום, ולא פעם אני שומעת את חריקותיו פה ושם, עת הוא נעדר את אימוני הבוקר.
יחד עם זאת, לאחרונה בעת ההליכה התחלתי לחוש קושי קל בעליה ולפתע קלטתי שבכל זאת אני וגופי אינם כבעבר. הקצב שונה, הנשימות מהירות והתחושה כבדה יותר מן הרגיל.
שלשום בעת ההליכה התיישבתי לי על ספסל המוצב באמצע העלייה, ובהיתי בציפור העומדת לה על שיח, מפנה מבטים חדים לכל הכיוונים, ומביטה בהשתאות לעבר השיכונים הגבוהים והצפופים הסובבים אותנו.
כן, הזדמנות לנוח קמעא, לנשום אויר ולהרהר. לחשוב היכן חלפו להן 75 שנותיי. איפה הם הימים ההם, בהם לא חשתי כלל שיש עליה בעת הליכה. הכול זרם שוטף ובכיף. ימים שלחלקם הייתי בהנאה חוזרת ולחלקם, בפחות הנאה.
למרות הכל אני מכירה עדיין במלוא יכולותיי, לשמחתי. אך עד מתי?
מיד צצה לה מחשבה בראשי, על מהותו של האדם. אנו חיים כ 70-80 שנה, ובימינו, אפילו יותר. אנו מלאי פעילות, עשייה, יצירה, מכאובים, שמחות, התרגשויות וכל אלה טמונים בתוכנו. חלק מהמחשבות מועברות בין בני זוג, חברות, חברים, אך את האמת שלי רק אני יודעת. אין מי שמכיר את חוויותיי, חש את תחושותיי, זוכר אירועים מחיי, כמוני. והכול עצור בתוכי ורק בי.
ומה יהיה אחרי....? וכמה זמן יזכרו? נכון, הגלגל לא הומצא על ידי, לא הייתי מושיעת עולם, לא זכיתי במדליה, אך חייתי. הייתי אחת מני רבים פה, ביקום הזה, עשיתי למחייתי, הקמתי משפחה, ויצרתי פה ושם ...איני מבקשת הערכה, או הערצה.
זיכרון. זה כל מבוקשי.
וכאן גמלה החלטה בלבי, אני אכתוב את ספור חיי. כן, כוחי עדין במותני, הזיכרון, טפו..טפו..טפו.. אני אכתוב את סיפור חיי למען הדורות הבאים. איני משלה עצמי כי כל הנוגעים בדבר ימצאו עניין ויקראו, אך מן הראוי שכל מאן דהוא שיבקש לדעת את סיפורה של אימא, סבתא, או סבתא רבא, יוכל.
אילו היה מונח לו על המדף בביתי ספר, סיפור חייה של הסבתא רבא שלי, הייתי מאוד שמחה ומאושרת. הגיעו ימי הפנאי בחיים, וזוהי העת לקרוא ספרים ולהתעניין בעבר. ומה מהנה יותר מספר משפחתי.
אגולל בו את כל הסיפורים הקטנים הפיקנטיים שהיו מנת חלקי מיום היוולדי. אתאר סגנון חיים שהיה נהוג בעבר, אספר חוויות יפות, מצוקות, אהבות, הצלחות, הכול. אבנה "אלבום תמונות מספר". כך יומחש לדורות הבאים, עברם ושורשיהם.
זוהי שרשרת הדורות, רצף העשייה וההוויה. הזדמנות לשזור את ניצני העשייה בחוט אחד רציף וארוך.
אני בטוחה כי ביום מן הימים יהיה מי שיידע להעריך את כתיבתי, לקרוא את סיפורי, ליהנות מהידע שיצטבר ולהיות גאה בתולדות המשפחה.
החלטתי - אתרכז בכתיבת סיפור חיי, סיפור ילדותי, העבר של משפחת ילדיי. למענם, למען ידעו מאין באו, ומי היו דורותיהם הקודמים..."
זכות גדולה היא לשבת עם אדם זר, המספר את קורותיו, לצחוק ולבכות עימו, ולסיים את מפגשנו עימו בתחושת אמת, שמשהו ממנו דבק בנו לנצח. להודות על כך שעוד אדם נתן לנו את הכבוד להקשיב למכמני ההיסטוריה שלו, לסיפוריו השמורים, לפתחו כפרח בשמש, עלה אחר עלה, וכולם עלי כותרת, מיצגים אותו בעולם, בבחינת "זהו אני וזהו סיפורי".
"תולדות" - כתיבת סיפורי חיים
ענת קלוגר - 04-6293737, 0545-241124
גבי פורת - 04-8256288, 0545-5041110
ענת קלוגר וגבי פורת עוסקות בתחום זה ארבע שנים, והפיקו ספרי ביוגרפיה מגוונים. בעלות נסיון רב. התהליך עצמו הינו בבחינת חוויה משותפת ומרגשת למספר ולכותבות.
לאתר: http://www.toldotenu.co.il/
toldot2@walla.co.il
לאתר: http://www.toldotenu.co.il/
toldot2@walla.co.il
